מהעודזהו

קשה לי עם אמנות עכשווית. אני בדרך כלל לא מבינה ומתעצבנת. לעיתים רחוקות אני דווקא כן מבינה ומתעצבנת. וכבר כתבתי כאן בבלוג מה דעתי על העניין בגדול. השבוע, בעודי מתקרבת לפינת הרחובות קלישר וצדוק הכהן בתל-אביב, הבחנתי בפס אדום ומסקרן על קיר מכללת קלישר לאמנות.

ככל שהתקרבתי, הסתקרנתי יותר, מאחר והפס התגלה כרצף של אותיות ללא ריווח בינהן, חידה טיפוגרפית הפרוסה על קיר של 20-30 מטר.

וכשהבנתי במה מדובר, נקרעתי מצחוק. אולי כי ציפיתי למשהו עמוק ומורכב (ואם כן מדובר במשהו עמוק ומורכב, אני מתנצלת על הפרשנות הרדודה), אבל בסופו של דבר מדובר בתמלול שיחה בין זבן במעדנייה בשוק לבין מספר לקוחות. האותיות צמודות זו לזו, ללא ריווחים בין המילים וללא ניקוד ויש להקדיש מספר דקות לא מבוטל כדי לפענח את השיחה הטרוויאלית. וזה באמת כיף ובעיקר מפתיע. העדר העזרים התחביריים והנסיון לבודד כל מילה, מבטלים את הטונציה שיש בשיחה מסוג זה. לא תמיד ברור מתי הפנייה נעשית ללקוח חדש ומתי מדובר באותו לקוח שרוצה גם שלוש מאות (גרם) חומוס.

אפשר בהחלט לתאר זאת כ"דיאלוג בין היומיום, בין המוכר והדינמי, מיצג אינטראקטיבי המחייב את הצופה לקחת חלק במציאות בה חי בחוסר נוחות, אלגוריה לחייו הגשמיים והמשוכתבים לעומת סוגית היצר והיצירה, במרחב האורבני ובניגוד הרב תרבותי, שהרי הוא פרדוקס בפני עצמו". ואפשר פשוט לצחוק מבדיחה טובה על סלט חצילים.

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

זה מתחיל מהראש

זה כבר כמה ימים שאני מחפשת נושא עבור פוסט מספר 100 של הבלוג, מספר חגיגי שכזה. המייל שקיבלתי היום מיוסי (תיכף תכירו), כחלק מרשימת תפוצה למעצבים, סגר לי את הפינה הזאת. כי מה מתאים יותר מאשר לסקר פרויקט אינטרנטי חדש שעושה כבוד לקונספט.

אז תכירו את headstart. מיזם אינטרנטי חדש, שעלה לאוויר לפני כחודש וחצי, עליו אחראים יוסי מאירי, מעין מלצר ויונתן גל, חבר'ה באיזור גיל 30 שהכירו בחיל האוויר. "מעיין ויונתן הגיעו אלי עם הרעיון וחפשו את הדרך להוציא את זה לפועל. אני כיזם אינטרנט הצטרפתי אליהם ויחד הרמנו את הפרויקט המטורף הזה" מספר יוסי.

מדובר בשיטה חדשה למימון פרויקטים ורעיונות, בה היוצר שומר על 100% מהקניין הרוחני בפרויקט. השיטה מעודדת יישום של קונספטים, מוצרים ושירותים בתחילת דרכם, דרך פנייה למשקיעים פוטנציאלים, בצורה גלויה ויצירתית. המיזם הוא ראשון מסוגו בארץ, אך מבוסס על פורמט שכבר חי ובועט בחו"ל. הגדול והמוכר שבהם הוא kickstarter מניו יורק. "הגישה של האתר הישראלי שונה מעט. בחו"ל כמעט ואין מערכות סינון. ברוב המקרים, הפרויקט עולה. ישראל קטנה יותר ומערכות הסינון שלנו מבוססות על בדיקה לעומק של כל פרויקט ופרויקט".

איך זה עובד בעצם? היזם מספר על המוצר שלו, במילים וגם בוידאו אם ירצה.

- נטע כנפי, אנימטורית בוגרת בצלאל, פרילאנסרית, מחפשת מימון לסרט אישי -

מעבר להגדרת הפרויקט, היזם מגדיר את סכום המימון הדרוש ותאריך יעד לגיוסו. הוא גם מגדיר את התגמול (נושא יצירתי בפני עצמו) לאותם משקיעים פוטנציאלים. בדף הפרויקט מוצגים הנתונים הרלוונטיים במשך תקופת הקמפיין. אם היזם לא מצליח לגייס את הסכום בטווח הזמן המוגדר, לא קרה כלום, לאף אחד זה לא עלה שקל.

נטע כנפי, המבקשת השקעה בסרט אישי שלה, מציעה למשקיעים סכום של 10 ש"ח ומעלה מייל תודה עם איור. לאלו שישקיעו בסרט מעל 50 ש"ח – היא מבטיחה לשלוח מייל תודה, איור וגם לינק להורדת עותק של הסרט. בתקציבים הבאים יקבלו המשקיעים בנוסף קרדיט באתר הרשמי של הסרט, עותק של הסרט על DVD ולמשקיעים הרציניים ביותר גם פריט מודפס, יחודי וחתום באהבה.

כל אחד מאיתנו הוא משקיע פוטנציאלי. הפרויקטים פתוחים לקהל הרחב והתגמול שקוף ולפי תקציבים. משימת השכנוע מוטלת על היוצר, מה שאומר ששיווק הפרויקט חשוב לא פחות מהפוטנציאל של הפרויקט עצמו.

- אנסמבל ציפורה מבקשים קן נוסף -

"לצערנו, מעצבים עדיין לא גילו את הפוטנציאל של האתר שלנו המאפשר להם להגשים רעיונות וחלומות באמצעות גיוס כספים חכם נוסח העידן החדש. מאוד נשמח לראות עיצוב של מוצר חדש או רעיון מדליק לפיתוח מוצר חדש שניתן יהיה ליצור ע"י גיוס כספים באמצעות האתר".

בעידן בו כולם רוצים איזה סטארט אפ קטן או רעיון שיעבוד בשבילנו, זה אחלה מיזם, בעיקר משום שהוא מאפשר לגייס כסף בלי הלוואות וסיכונים כלכליים. ובכל זאת, חשוב שלא לחשוף רעיון בשלב ראשוני מדי או בצורה מפורטת מדי, על מנת להגן עליו מפני מעתיקים פוטנציאלים. חשוב לציין שלחברים ב-headstart מועברת עמלה של 6% מסכום הגיוס, אך רק אם הגיוס אכן התבצע. האתר בתחילת דרכו, אבל יש כבר הישגים. יאיר שטיינר, בן 25, הצליח לגייס 30,000 ש"ח ולהוציא לאור ספר שכתב. אולי משום שלמפרגנים ב-500 ש"ח הוא הוסיף "בירה וצ'ייסר עלי" לרשימת התגמולים.

שיהיה בהצלחה.

האתר של headstart

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

תמיד אישה

ממסקנות השבוע שחלף: שוב החרדים (הקיצונים) עושים מה שבא להם ושוב זה על חשבוננו, הציבור החילוני, הנאור. גם אני רותחת, איך אפשר שלא. אבל לשם שינוי לא על אותה כפייה דתית ומימון הפלגים החשוכים האלה על חשבון הנטו שלי. אני רותחת על הצביעות שלנו. אחרי שנים של שוביניזם צרוף והדרת נשים יומיומית בכל הרמות, מצאנו לנו את מי להאשים.

לא, באמת, אני שואלת את עצמי מה פוגע בי יותר – לשבת בקצה האוטובוס או לצפות בתרגום הבא למושג "אישה גדולה מהחיים"?

זה ממש לא נגמר בסרטי בורקס. המציאות החילונית וה"נאורה" מכתיבה לנשים סטנדרטים מעוותים ותנאים קשים ברמה היומיומית. אם בהבדלי השכר בין גברים ונשים המבצעים את אותה עבודה בדיוק ואם ברמת היצוג הנשי במשרות נחשבות, שלא לומר בכנסת (וזאת למרות שיש יותר נשים מגברים בישראל). הדבר אינו מפליא. כשעולמנו הקפיטליסטי מונע ע"י יצוגים חזותיים ומילוליים שנוצרים עדיין ע"י רוב גברי מוחץ, קשה מאוד לשנות את אותם תכתיבים ברמת החיים עצמם.

המעניין הוא שאנחנו אוהבים להתרפק על פרסומות עם ניחוח של בוידעם בעוד שטרם התרחקנו מהם ברמת התפיסה שלנו, לא משנה כמה משוכלל האייפון/אייפד שלנו.

זכור לי טוב טוב מקרה בו קופירייטר מתלהב באחד ממשרדי הפרסום בו עבדתי הציע, כחלק מבריף לקידום גבינה דלת שומן, להדפיס את המשפט "קלה להשגה" על חולצות של דיילות בסופרמרקט המציעות טעימות של אותה גבינה. זכורה לי תגובתה הזועמת של מנהלת הקריאייטיב שלי וביטול הרעיון המטופש הזה עוד בשלב הדהודו בחדר. ואני שואלת את עצמי איך זה היה נגמר אם לא היא.

מעבר לשימוש בנשים בפרסומות שמוכרות מוצרים "לנשים", תפיסה המדירה נשים אל תחומי המטבח ומערך הניקוי של הבית, נעשה שימוש בנשים לצורך קידום מוצרים שלא מ"עולמן" אך בפירוש על חשבונן. והדוגמאות הן באמת רבות, בהשראת העולם הגלובלי מאז ועד היום.

פרסומת של BIC (לטוש לא מחיק) מ-2004:

קמפיין מבית אוגילבי ברצלונה לפתיחת עונת הקיץ במכירות ספרים, 2008, "This summer open a book":

ואיך אפשר בלי הפרסומת של Nissan למתלים מתקדמים מ-2006:

נדמה לי שהביטוי ל"הדרת נשים" הוא למעשה שני הקצוות גם יחד. מצד אחד ע"י יחס אה-לה-טאליבן כדוגמת המקרה בבית שמש ומצד שני ע"י שימוש בדימוי האשה בעולמנו החילוני בצורה בוטה ודורסנית לצורך קידום ופרסום מוצרים בצורה חופשית. שתי דרכי הביטוי הללו פסולות ואינן מכבדות נשים ברמה הבסיסית ביותר ואולי הגיע הזמן לשים לזה סוף. לשם כך דרושה גם לא מעט ביקורת עצמית.

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

דברים שרואים משם

"חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה" כתבה ענבל פרלמוטר ממש מזמן. שורה שמיטיבה לתאר את התחושות בארצנו הקטנטונת בימים טרופים אלה. הדרת נשים. אירן זה כאן. ביבי זה שם. תעריפי חשמל שעולים יום אחרי הפגנות ההמון. כלבי השמירה של הדמוקרטיה שמושתקים בחסות הממון. יכול להיות שאנחנו בנקודה שבה צריך להסתכל על הדברים מכיוון הפוך. יצירתי בטירוף. כזה שעוד לא עלה על דעתנו. ממש עכשיו, כשעולם הפרסום מתערער, דרוש צוות קריאייטיב. הבריף: להוציא את כולנו מהבוץ הזה.

- – -

דוגמא טובה לצוות קריאטיבי שכזה, שבועט בחוקי הפרספקטיבה המוכרים לכולנו, היא emerystudio. אחת מהתמחויות הסטודיו היא "placemaking", עיצוב המאפשר יכולת התמצאות, תחושת בטחון ונעימות במקומות ציבוריים. הסטודיו נתבקש לעצב את מערכת ההכוונה של חניון מגדל המגורים Eureka במלבורן, אוסטרליה, בן 90 הקומות.

כמקור השראה לפרויקט, נבחר האמן השוויצרי Fellice Varini הידוע בעיצוב חללים ארכיטקטוניים מבוסס אנמורפיזם (עיוות הפרספקטיבה), ע"י שימוש בצורות גיאומטריות על גבי מבנה או שילובו בחלל הפנים באופן שנראה מדוייק ושלם רק מנקודת תצפית אחת מסויימת.

הרפרנט הזה משרת יפה את הנחת היסוד של חברי הסטודיו בכל הקשור לחווית המשתמש בחניון והיא שרכבים בחניון נעים במסלולים קבועים ולכן ניתן להעביר להם מסרי הכוונה מדוייקים במיקומים מאוד מסויימים ברחבי החניון.

באמצעות טכניקה של הקרנת הגרפיקה מנקודת התצפית הרצויה של הנהג על גבי קירות החניון, עמודיו ורצפתו והעתקת הגרפיקה עליהם, הפכו חברי הצוות את החניון, מבנה מלט פשוט, משעמם וקודר במהותו, ליצירה טיפוגרפית צבעונית המתפקדת ברמה הפרקטית וברמה החוויתית:

המעניין הוא שמערכת ההכוונה כולה מבוססת בסך הכל על ארבע מילים: UP, DOWN, IN, OUT, שהן למעשה תמצות חכם של מערכת קבלת ההחלטות של הנהג – להכנס לחניון או לצאת ממנו, לעלות או לרדת. בנקודות בהן הטקסטים לא נקראים, מתקבלות צורות מרתקות שמובילות לערעור מבורך על יכולת הראייה וניתוח המציאות שלנו. ומפה אפשר להגיע למקומות נפלאים.

האתר של emerystudio

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

רוברטו קבע לי

כשסיימתי את אחד הקורסים בצבא, קיבלתי מהמד"כית שלי פתק שהיה גזור קצת עקום, לאחר שהועתק בזירוקס, עם טקסט קצר בפונט רולי, מעליו נכתב שמי הפרטי בעט כחול. בניגוד לפתקים מהסוג הזה שקיבלתי מדי פעם, בסיומם של קורסים/תקופות בשירות הצבאי, בהם צוטטו שירים בסגנון "עוף גוזל" ו"שיר הרעות" (רגע קיטשי שמדריכים שומרים לסוף, אחרי שהתעללו בך במהלך הקורס והסתירו את פניהם בפולדר כדי למנוע ממך לצפות בהם צוחקים או מביעים רגשות בכלל, באופן שהביא אותך לתהות האם גם הם הולכים לשירותים מדי פעם), בטקסט הזה היה משהו פשוט ונוגע. נכתב שם שלפי כל חוקי האווירודינמיקה הוכח מעל לכל ספק שהדבורה אינה יכולה לעוף. הדבר נעוץ במבנה גופה ובגודלה. אבל משום שאף אחד לא טרח לספר לה על כך, היא עפה. ואפילו מייצרת דבש.

ולמה נזכרתי בזה פתאום? אולי משום שסידרתי לפני שבוע את המדף העליון בארון אצל ההורים ומצאתי את זה. אבל בעיקר משום שהדבר מתקשר לי ליכולת של עסקים להצליח מבלי להשתמש בשירותיהם של אסטרטגים, פלנרים, סופרוויזרים ואנשי קריאייטיב. עסקים בלי לוגו ושפת מותג, שמצליחים לתפקד באמצעות אילתורים בטוש או בהזמנת שלטי ניאון ישירות מבית הדפוס.

במקרה הזה, נדמה לי שלבעל הבאסטה בשוק בצלאל לא סיפרו גם על זכויות יוצרים והעתקה. השלטים תלויים שם כבר זמן רב ובעיקר מעלים חיוך בקרב הנוברים בהר הבגדים והפרופס. מה שבטוח, מודעות לנוכחות פייסבוקית יש. בס"ד.

את זה אני ממש אוהבת:

גם כאן יש פוטנציאל טוב, אך איכן ההגהה הספרותית?

כאן נפגשתי בשלט מאוד קריאטיבי. במקום לכתוב "חנות אופניים", הלכו על שלט עם מסר חינוכי:

והנה הברקה שיווקית:

הכל שטויות, גם המסר. לא הבנתי, אבל עשה חשק לסביח:

ולסיום סיומת, הנה מקרה קלאסי של בעל עסק שכנראה לא טורח לבקר בו לעיתים קרובות:

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

אוהב להיות בבית

"… אני מרגיש את השעמום הפנימי שלך. ועשיתי משהו לגבי זה. אני וצוות העיצוב המצויין שלי יצאנו לתור ברחבי הגלובוס אחר אמת, צדק ועיצוב אולטימטיבי. דברים שעובדים, מעלים חיוך על הפנים ולא עולים ביוקר. אני פרד. למה שלא תכניס אותי הביתה? אני מבטיח לעזור לך בבית".

Fred & Friends הוא סטודיו שהוקם ב-2004 המתמחה בעיצוב מוצרים לסביבת הבית שמשלבים פונקציונליות עם כיף. הסטודיו עצמו ממוקם ב-Cumberland, Rhode Island, ארה"ב, אך משתף פעולה עם בתי סטודיו נוספים ברחבי העולם.

את המוצרים שלהם קל לזהות בזכות קו אחיד של הומור משובח אך גם בזכות נוכחות גרפית פשוטה וחכמה המורכבת לרוב מאריזה שקופה שמאפשרת לראות את המוצר עצמו, בשילוב שם המוצר (לרוב משחק בן 2 מילים הנכתבות במשקלים שונים) ומשפט תיאור מצחיק. הכל עובד ביחד בצורה הוליסטית ומדוייקת, באופן שהאריזה היא בפירוש חלק מהבדיחה.

נדמה שלא מעט מוצרים נולדו מתובנות אישיות וקטנות או מצפייה באנשים בסביבת הבית שלהם, בכל הקשור לפונקציונליות של כלים בהם עושים שימוש ובהתנהגויות שנלוות לכך. אם זה ילדים שמשחקים עם אוכל או מבוגרים שבזמן בישול מתופפים על משטח העבודה עם כף העץ. המוצרים שלהם הולכים עם אותם התנהגויות ודפוסים ונותנים להם לגיטימציה.

!ZING
launch your lunch

FOODFIGHTERS
pick a fight at your next party

MIXSTIX
keepin’ rhythm in the kitchen

(אגב, לפני כשנה וחצי כתבתי על החברה המצויינת Suck UK, שהמציאה עפרון למתופפים. שאלת הביצה והתרנגולת).

TO-DOTATTOO
the perfect solution for your shoddy short-term memory

החבר'ה ב-Fred & Friends אוהבים להצמיד למוצר סיפור מהעולם שלו ו"לאלץ" את המוצר להטמיע את הסיפור בתוכו. ממש כמו עבודת פרסום טובה, הנשענת על הנוסחה המנצחת 1+1=3. המטרה היא להעלות חיוך ממוצרים שאינם מרגשים במהותם, אשר נמדדים לרוב ברמת האסתטיקה והאיכות שלהם (אני מניחה שהומור עוזר בין השאר להפיג פחדים כמו פחד מבישול או אפייה ועשוי לרכך את סביבת העבודה וכן, אני מדברת מנסיון).

CAKEWICH
the best thing since sliced bread… is cake

BANKJOB
they have your money but you have their pen

they’re not just pencils, they‘re
theNEWBLACK

!HACKED
the OH! *#% flash drive

iStuck
A gummed-up stand for your iPod or mobile phone

יש עוד. כדאי לבקר: Fred & Friends

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

hiplight

hiplight הוא אחד הפרויקטים האהובים עלי בכל הזמנים. ויש כמה סיבות לכך. הסיבה הראשונה והיא כמעט תמיד המהותית ביותר – אחלה מן אחלה של דיאלוג עם לקוח. מאחר ואחד התחביבים שלי הוא טניס, קל לי להשוות את הפרויקט למשחק טניס טוב. כזה שמוציאים בו אנרגיות טובות, מתמסרים ורצים, אבל אין רגע של חבטת המחבט ברצפת המגרש. הסיבה השנייה היא שמדובר בפרויקט שכלל מספר מוצרים שפשוט היה כיף להתמסר אליהם – עיצוב לוגו, עיצוב האפליקציה עצמה ועיצוב דף הנחיתה ודף הפייסבוק. והסיבה השלישית והרדודה ביותר היא שיצא לנו לוגו צהוב. בפוסט זה, אשתף אתכם בתהליך עיצוב הלוגו.

מה זה hiplight בעצם? מדובר באפליקצית סייד-בר המביאה ליוזר את כל הלינקים החמים שחברים שלו (הרשומים כחבריו בפייסבוק) ביקרו בהם, בין אם מדובר בכתבות, בלוגים, סרטונים ואפילו קופונים חמים. הדרך בה משתקפים אותם לינקים ליוזר היא דרך מירקורם בגוף האתר בו מבקר. ולמרות שמדובר בחברים, המידע מוגש בצורה אנונימית, כלומר, אין דרך לדעת איזה חבר ביקר באתר או בכתבה מסויימת. היוזר יקבל, בלחיצה על אותו לינק, מידע על כמות הצפיות בחלוקה לקבוצות חבריו. לצורך העניין, כמה חברים מניו יורק צפו בלינק וכמה מהאוניברסיטה בה הוא לומד. בנוסף, בסייד בר עצמו, יכול היוזר לקבל רשימות לינקים חמים המקוטלגים לפי קבוצות עניין אליהן הצטרף.

הנה סרטון קצר המציג את המוצר:

כשהתחלנו לעבוד על הפרויקט, זיו יונס (היזם והבעלים) ואנוכי, היו לנו כמה הגדרות בסיסיות. ידענו שאנו מכוונים לקהל יעד צעיר עד צעיר ברוחו, שהמוצר הוא גלובלי ונשען על רשימת חברים גדולה בפייסבוק המהווה תנאי הכרחי ליצירת רייטינג עבור מירקור לינקים. הגדרנו ערכים ומסרים לתקשר, בינהם: סקרנות, העברת מסר המירקור או הארת הלינקים לצורך העניין, קלילות ופשטות, ביטוי נוסף ל"לייק" וגם אנונימיות.

יצאתי לדרך, עם מחברת הסקיצות שלי.

משלב הקשקושים והמחשבה, יצרתי 4 אופציות עבור הלוגו.

הראשונה נשענת על קונספט הלייק, עם טייקאוף על ה-cursor המוכר, אותה יד מצביעה אליה הופך העכבר ברגע שעובר על לינק. כך שהלוגו המוצע כאן משלב את הלינק ואת הלייק.

באופציה השנייה, עשיתי שימוש בחץ העכבר עצמו. יצרתי קבוצה של חיצים הממחישה למעשה את קבוצת היוזרים שלחצה על אותו לינק "חם", כאשר המקבץ עצמו מדמה מעין כוכבית או נצנוץ אם תרצו.

האופציה השלישית היא יותר טיפוגרפית, ועושה שימוש באות g כעכבר (אם מתעכבים עליו קצת, מגלים שם חיוך).

האופציה הרביעית, שהיא גם זו שנבחרה לפיתוח, הציעה מס' דמויות, אותן בניתי סביב קונספט העין הסקרנית.

האופציה שנבחרה היא כאמור הרביעית, זיו לא הסתיר את התאהבותו המיידית בדמות הצהובה. הוא חשד שאני מנסה לכפות עליו את הצבע האהוב עלי, אבל השתכנע לאחר מס' נסיונות צבעוניים נוספים שהצבע הצהוב משרת את המטרה.

הלוגו הודק ברמה הצבעונית וברמה הטיפוגרפית וזו התוצאה הסופית, לפורמט רוחבי ולפורמט אורכי.

כאמור, הלוגו היה תחילתו של תהליך. הנה עוד כמה טעימות מהמוצרים שהגיעו אחר כך:

* כל הזכויות של הסקיצות המוצגות בפוסט זה שמורות לליאת אבדי.

לדף הפייסבוק של hiplight

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

המידה הנכונה של שחיקה

בסרט "כנגד כל הסיכויים" מתמודד דיוויד נוריס (מאט דיימון) על מקום בסנאט. הוא צעיר ובועט ונדמה שהוא הולך לנצח את יריבו. אך לאחר שמתפרסמת תמונה מביכה שלו מפעם, הוא מפסיד תבוסה מוחצת, ונאלץ לשאת נאום לקהל תומכיו, שנכתב מראש ע"י יועציו ברוח "אני עוד אראה לו מה זה ואתמודד שוב".

"היה לנו כלל בשכונה בה גדלתי" – הוא מטיף בעיניים נוצצות – "כשאתה נקלע למריבה, מה שחשוב הוא לא אם נפלת, אלא מה שעשית כשקמת חזרה. ואני עוד אקום בחזרה!" הקהל מריע, היועצים שמתבוננים בו בצד הבמה מוחים לו כפיים. לאחר מספר רגעים, תשואות הקהל שוככות לכדי שקט והמתנה למוצא פיו. הוא מישיר מבט ואומר "זה הכל שטויות".

"לא היה לנו באמת כלל כזה בשכונה. זה פשוט ביטוי שזכה לאהדה בקבוצות המיקוד שהפעלנו. זו אפילו לא העניבה שלי. קבוצת מומחים מניו ג'רזי בחרה אותה עבורי, מבין 56 עניבות שנבחנו. על סמך המידע שברשותנו, הגענו למסקנה שעדיף שאצמד לעניבה אדומה או כחולה. עניבה צהובה יכולה להעיד שאני לוקח את העניינים בקלות מדי. עניבה כסופה תרמוז על כך ששכחתי מהיכן באתי. ולגבי הנעליים שלי… נעליים נוצצות מתקשרות לבנקאים ועורכי דין יקרים. כדי לפנות אל העם הפשוט, יש לשחוק אותן מעט. אבל לא יותר מדי, כדי שלא לגרום לניכור אצל אותם בנקאים ועורכי דין יקרים, מפני שהם משלמים למומחים שיועצים לי… אתם יודעים ששלמנו 7,300 דולר ליועץ שיגיד שזו" – כאן חולץ נוריס את אחת מנעליו ומציג אותה לקהל – "המידה הנכונה של שחיקה?".

הנאום הזה אינו מחדש, אך חושף בצורה פרקטית ומשעשעת משהו על הדינימיקה הפוליטית והחברתית שלנו. יועצי תקשורת, משרדי פרסום ויח"צ, הם בגדר מפעילי המריונטות, נבחרי הציבור, ככלי להעברת מסרים שיווקיים, כחלק ממערך אסטרטגי כולל. נושאי תפקידים שעד לא מזמן נחשבו למובלים ע"י אידאולוגיה עצמית, כדוגמת בן גוריון, מונחים היום על ידי קודים חזותיים ושיווקיים. אגב, מאיר שלו כתב לא מזמן בטור שלו בידיעות אחרונות שבן גוריון לא ידע לדבר כל כך טוב ולכן לא היתה לו ברירה אלא לעשות. וכך יצא שהקים מדינה.

-

גם אלו שאמורים להעביר לנו את החדשות בצורה אובייקטיבית, משחקים פה ושם באבני המשחק הללו. הנה, בכתבה של סמדר פלד באולפן שישי, חדשות ערוץ 2, באותו סוף של שבוע בו חזר אלינו גלעד שליט, נראה כתב ערוץ 1 מראיין ספק מביים את שמשון ליבמן: "רצו איזה 7-8 שניות שלך לכותרות של המהדורה שאתה אומר: אנחנו נרגשים, עוד 8-9 שעות זה קורה, אתה יודע, משפט כזה מרגש".

בשבת האחרונה, עת שצעדנו באבן גבירול לכיוון כיכר רבין, שמתי לב שמקבץ האנשים משנה כיוון בנקודה צפונית אלי ועובר לשולי המדרכה. ככל שהתקדמתי, הבחנתי בשלושה צלמים מכווני עדשות של חצי מטר אל עבר בחור קטוע יד ורגל שישב על הכביש, נטול שילוט או מסר כתוב מכל סוג שהוא. ובכל מקרה, הוא גרם לנושאי מסר הצדק החברתי לסור ממסלולם המתוכנן, לעקוף אותו ולהמשיך בהטפות אל הממשלה. שלפתי את הנייד וצילמתי.

בהמשך פגשתי צועדת נוספת, מיכל ניישטיין, שעצרה גם היא וצילמה את הדיסאוננס הזה (הפעם עם מצלמה אמיתית).

מה שגרם לי לתהות שוב על נוכחות התקשורת ושיקוף המציאות שלה, בדגש על תקשורת חזותית. הרי בסופו של דבר, התמונה תגיע אל עורך כלשהו בעיתון מודפס או מקוון ויש שתלווה את סיקור האירוע. וכחלק מהצמדתה לטקסט כזה או אחר, נשאלת השאלה, מה יהיה תפקידה במסגרת הסיקור? האם תמונה שכזו מתמצתת נכון את האירוע או שתתפקד כגימיק משובח להעלאת הרייטינג של הסיקור? האם היא תעלה תהייה מהסוג שאני חוויתי אודות רגישות הצועדים הדורשים רגישות מהממשלה או שתנסה לשקף את שולי החברה, כחלק אינטגרלי מהצעדה? במילים אחרות, אילו מסרים יזוקקו בסופו של יום לציבור הניזון מהתקשורת בלבד?

תחשבו על זה.

-

כשמיכל ניישטיין העבירה לי את הצילום שלמעלה, היא העבירה לי על הדרך תמונות נוספות שצדה עינה ברגישות נפלאה ועם מסרים מרתקים מהעם:

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

חזות הכל

בשנות ה-80 נחשבה העיר ניו-יורק לעיר פשע, עם כ-2,000 מקרי רצח בשנה ועוד כ-600,000 מקרי פשיעה חמורה בשנה. במהלך שנות ה-90 ירד היקף הפשע בצורה ניכרת. המעניין הוא שלפי הנתונים בשטח באותו עשור, אמורה המגמה היתה רק להחריף, שהרי ידוע היה שלאלימות הקשה אחראים היו בעיקר חבר'ה בגילאי 18-24, ובשנות ה-90 האוכלוסיה הלכה ונעשתה צעירה יותר ותוססת יותר. העיר שהיתה ענייה, זכתה באותו עשור לקיצוץ כואב בשירותי הרווחה, מה שפגע בעניי העיר עוד יותר. אז מה הביא לשינוי הכל כך עמוק ומיידי?

בספרו המרתק "נקודת המפנה", כותב מלקולם גלדוול על הסיבות להטמעתו של רעיון או מהלך דווקא בתזמון מסויים, להפיכת רעיון למעשי, למעבר מאנונימיות להמוניות, מכשלון להצלחה. על אותה נקודה שלא תמיד ברורה לנו בה מתהפכים הדברים היפוך של ממש. ממש כשם שאידוי מים מתבצע רק ב-100 מעלות ולא ב-99. או כמו שהאוהל של דפני ליף הצית מחאה חסרת תקדים.

בהקשר של הורדת מימדי הפשע בניו-יורק, מתבסס גלדוול על טענה הקשורה ב-"תיאורית החלונות השבורים". מדובר בתיאוריה מרתקת שנוסחה ע"י הקרימינולוגים ג'יימס  ק. ווילסון וג'ורג' קלינג הטוענת שחלון שנשבר ואינו מתוקן לאורך זמן יגרום לאנשים שעוברים על פניו להסיק שלאף אחד לא אכפת ושאולי אין מבוגר אחראי בסביבה. תובנה זו תביא לניפוץ חלונות נוספים ועקב כך לתחושת הפקרות כללית שתלך ותתפשט לרחובות הסמוכים, לשכונה ואף למימדים גדולים יותר. מכיוון אחר, ניתן להסיק כי תחושת הפקרות יכולה לנבוע מסיבה קטנה ופשוטה שהלכה ותפחה. אפקט פרפר שכזה.

אחד מביטויי הפשע של העיר של שנות ה-80 היה תחנות הרכבת התחתית. בממוצע בשנה היו מתבצעים כ-20,000 פשעים שכללו תקיפות, איומים ושודים וזאת לאורך כל שעות היממה. אחוזי ההתחמקות מתשלום היו גבוהים וגרמו הפסדים אדירים לרשות התעבורה. רציפי התחנות היו מוזנחים, אפלים ומכוסים בגרפיטי, גם הקרונות עצמם הושחתו ונעדרו מהם חימום בחורף וקירור בקיץ. שריפות פרצו מדי יום ואחת לשבועיים ירדה רכבת מהפסים.

באמצע שנות ה-80, במסגרת בנייתו המחודשת של מערך הרכבת, מונה מנהל חדש לרכבת התחתית, דיוויד גאן. גאן החליט להתעסק בבעית הגרפיטי ולא בבעיות הגדולות באמת. רבים הרימו גבה, אך הוא התעקש שהגרפיטי מסמל את קריסת המערכת כולה וללא טיפול בבסיס הבעיה, לא יעזרו רפורמות ושינויים ברמות גבוהות יותר, למרות שעמד לרשותו תקציב מרשים במיוחד להניע כל תהליך שרצה. לצורך פעולה זו הוא למד את שיטת ריסוס הגרפיטי של הנערים הפורעים שכללה שלושה ימי עבודה. בלילה הראשון, היו הנערים צובעים את דפנות הרכבת בלבן. למחרת בלילה, לאחר שהצבע הלבן התייבש, היו מציירים את קווי המתאר. בלילה השלישי ממלאים בצבע. גאן אפשר לנערים להגיע לשלב השני של התהליך (קווי המתאר) ועם סיומו, היו מכסים אנשיו את הקרונות בשכבת צבע. תהליך שחזר על עצמו בעקביות, עד למצב בו הנערים פשוט בכו. המסר של גאן ואנשיו היה ברור – עבודתכם תהיה לחינם ולעולם תראה אור יום.

ב-1990 מונה וויליאם ברטון לתפקיד מפקד משטרת התעבורה והמשיך את עבודתו של גאן. הוא מיקד את עבודתו במיגור ההתחמקות מתשלום הנסיעה ברכבת. גם כאן, היו שסברו שאין טעם לבזבז משאבים על מלחמה בתופעה זניחה (1.25 דולר לכרטיס) בזמן שפשעים חמורים הרבה יותר מתרחשים במתחם הרכבת התחתית. אבל גם ברטון הסתמך על תאוריית החלונות השבורים. מבחינתו מדובר היה במגפה שהתפשטה וגררה אחריה אנשים שבמהותם אינם פורעי חוק שלטענתם אם יש הרבה שלא משלמים, למה שישלמו הם. ברטון ניהל ביד רמה את מערך האכיפה. ניקה תהליכים בירוקרטיים ויזם תהליכי שיפוט מהיר ועונשים מרחיקי לכת על אותם מתחמקי תשלום. ב-1994, עת נבחר רודולף ג'וליאני לראש עיריית ניו-יורק, מונה ברטון לתפקיד המפקד המחוזי של משטרת העיר והמשיך את האסטרטגיה בתפקידו החדש. הוא ארב לפשעים הקטנים ואכף אותם באדיקות. אסטרטגיה זאת הביאה לצניחה מיידית וחדה בשיעורי הפשיעה כולה בעיר, הקלה והחמורה כאחד.

- – -

לתקשורת החזותית האופפת אותנו מכל עבר יש קשר ישיר להתנהלות היומיומית שלנו ולתפיסתנו את העולם. מעניין, אגב, שויקיפדיה מפרסם את התמונה הזו בהקשר של תיאורית החלונות השבורים, המשלבת את תיאורית הסנדלר הולך יחף. מדובר במרכז שיטור קהילתי בפתח תקווה שחלונותיו שבורים:

תמונה זו שהיא בבחינת פרדוקס לא הפתיעה אותי. עד לפני כשבוע גרתי בבית אחר בתל אביב שסבל מהפקרות נוסח המתואר מעלה. סכסוך שכנים שלא טופל נכון ע"י המשטרה, רשויות העירייה ואפילו מערכת המשפט, גרם לאי נוחות כללית בבניין ובין השאר גם לעזיבתי שלי (בבחינת הקש ששבר את גב הגמל). על הקיר בכניסה לבניין ניתן היה לחזות בתקשורת ספק מטרידה ספק מרתקת בין אותם שכנים, כאשר כל אחד מהם נטל צבע משלו והגיב במסריו הוא. בכל יום, יכולתי לבחון מה אמר הכחול ואיך ענה לו האדום. והפקחים ברחוב, המשיכו לתת דו"חות לרכבים חונים תוך שהם פוסחים על המפגע החזותי הזה שגרם לדיירי הבניין הנטרליים מפח נפש אמיתי על פני חודשים רבים.

לצד הגדר הערה, והעירייה הישנה (שהתעוררה כתמיד בעת חלוקת שוברי הארנונה בתיבות הדואר, מדי חודשיים), החלו ביטויים נוספים לאותו חדלון. בדלי סיגריות הושלכו בחדר המדרגות ובאדנית הצמחים המסכנים, והתקשורת הבינאישית בין השכנים הצטמצמה למינימום האפשרי.

גם שינוי מערך האוטובוסים שנוהל ביוני האחרון באופן בעייתי מאוד ע"י עיריית ת"א ברשות רון חולדאי, וגרם ללא מעט תושבים לאבד את הצפון ואת כיוון הנסיעה הכללי, מקבל ביטוי ברמה החזותית, בתמונה הבאה שצולמה ע"י אלית אבני, המחזקת את התחושה הכללית לגבי המהלך הזה:

וזה גורם לי להרהר פנימה. לא מעט אנשים עם מודעות אסתטית גבוהה, להלן: מעצבים באשר הם, מפספסים בגדול כשמדובר בתחומים שמחוץ לקנבס, למקום העבודה. אנחנו צועדים במחאות למען עתיד טוב יותר ומאשימים את הביבי ושאר העולם במחדלים שחלקם הגדול מוצדק ונכון מאין כמוהו. אבל אנו תורמים לא מעט לכאוס סביבתי ולתחושה של חלונות שבורים מסביבנו. פה זורקים סיגריה, שם עטיפה של מסטיק. במילים אחרות, אולי דווקא ציבור המעצבים שניחן ברגישות אסתטית גבוהה ובהבנה בתקשורת של מסרים, ראוי שיוביל מאבק שעניינו חזותי מתוך אותה מודעות, למען סביבה שנראית יותר טוב, לנקודת מפנה אמיתית בחיינו, לא רק ברמת עיצוב לפי בריף לקוח. יום כיפור הוא במרחק של כמה ימים מאחורינו. אני מציעה לערוך חשבון נפש גם בתחום הזה.

שיהיה לכולנו חג שמח ושנה טובה

בכתיבת פוסט זה נעזרתי בספר "נקודת המפנה" מאת מלקולם גלדוול, בהוצאת ידיעות אחרונות

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

שנה באה

ראש השנה הוא המועד היחידי בשנה בו עולה בי חרטה (שאורכה כ-8 שניות) על המעבר שבצעתי מסטטוס שכירה לעצמאית. כי הייתי שמחה לקבל גם אני תלושים לקניות. במקום זה, אני מופגזת בהמוני שנות טובות מחברות וספקים שרוצים שנעבוד יחד. ברכות תוך-מייליות עם תמונה של תפוח שלם, רבע תפוח, דבש, דבורה חייכנית או תפוח בשילוב דבורה חייכנית. פונט כתב יד (הופך את הכל לאישי יותר, מה זאת אומרת) וחתימת שנה טובה ומספר 1-800 באותה היררכיה. מדי פעם מופיע גם עדכון אגבי, ככה בקטנה, על הדרך, במשכן החדש או באתר החדש שעלה לאוויר. או בהיות החברה מובילה בתחומה, גם השנה.

אני מאחלת לכם, קוראיי הבלוג החביבים שלי, שתהיה שנה נהדרת ויצירתית. למעצבים/אנשי הקריאייטיב שבינכם, מאחלת להוביל את הלקוחות שלכם למחוזות חדישים וליצור עבורם, בכשרונכם ומקצועיותכם, אלטרנטיבות חמימות/אישיות/זכירות/מחוייכות יותר ומעצבנות פחות לאיחולי חג שמח.

ועוד למעצבים, הנה ברכת שנה טובה מדליקה בה נתקלתי. היא מלפני כמעט שלוש שנים ונטולת צביון יהודי/ישראלי ובכל זאת מלמדת דבר או שניים על קריאטיביות במדית ברכות השנה הטובה. אבל לפני כן שיעור קצר בערבית: את הספרה "7" כותבים בערבית בדומה לאות "V". הספרה "8" היא "V" הפוכה.

משרד הפרסום Objects Advertising הירדני יצר את הברכה הבאה (עיצוב: Hayan Maani) במעבר משנת 2007 ל-2008:

ש נ ה ט ו ב ה !

- -

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard