כמה מכם עוד הולכים לסנדלר לתקן נעליים ישנות שנשחקו? מתי הלכתם לשען? יכול להיות שהתשובה נעוצה בגיל הקורא. אני משוכנעת שבני דורי יענו תשובות דומות שממוצען: אף פעם.
וויליאם פיינטר המציא לקראת סוף המאה ה-19 את פקק הבירה החד פעמי. הוא הציע לחברו קינג קאמפ ג'ילט להמציא מוצר בעל קונספט מהפכני – כזה שייאלץ את בעליו להחליפו בחדש, לאחר השימוש בו. ג'ילט המציא את סכין הגילוח הנודעת בתחילת המאה ה-20 ושינה את עולמנו, כאשר הציג לראשונה את חזון ה"להשתמש ולזרוק". שכן עד להמצאת סכין הגילוח החד פעמית, נעשה שימוש בתער שהיה עובר מאב לבן במשך דורות. גם סנדלרים ושענים התפרנסו בכבוד, תחת אותה תפיסה. תפיסה בה לא מיהרנו לקנות, להחליף, לזרוק, להתחדש. תוסיפו את התמיכה ממיליארד סינים והרי לכם תרבותנו כיום.
רואים זאת ברחוב. הפסאז'ים הצרים כמעט ונעלמו או הפכו לנקודת מכירה לשייק פירות (בכוס חד פעמית כמובן). למרגלות בניינים מונחים פרטי ריהוט ומכשירי חשמל במצב חדיש. כולם זורקים ומתחדשים, זה משתלם. מכשיר הסלולרי בו השווצנו לפני שנה מחוויר אל מול האייפון החדש ויום חופש הוא יום שוטטות בקניון.
בתרבות, כמו בתרבות, הדברים עמוקים יותר. התפיסה הצרכנית משתלטת על תפיסתנו הכללית. כוכבים נולדים ונופלים, כל שנה. חברים שהיו כבר אינם (לא מתו חלילה, רק נמחקו מהפייסבוק). מתגרשים יותר, מתחתנים פחות. מתחייבים פחות. ומתנות מגיעות תמיד עם פתק החלפה.
עולם הפרסום, האופף אותנו, מנצל את התפיסה הרווחת. אנחנו רוצים לקנות, הרבה ומשתלם. המבחר הוא אדיר והשאלה היא מה יעשה לנו את זה. המרחב שלנו מותקף בכ-3,000 מסרים ביום. טכנית, אנחנו נקשיב כנראה למי שיצעק הכי חזק. למי שיהיה בוטה, למי שישתלט. על זמן הטלוויזיה שלנו, על דפי העיתון, על השדרה, על הפארק הירוק.
על היכל התרבות.
"גינדי השקעות" משווקת בימים אלה שיווק אגרסיבי את פרויקט המגורים החדש שלה במתחם השוק הסיטונאי, זאת לאחר שרכשה את המתחם בכמיליארד שקל. שיווק הפרויקט מתבצע בהיכל התרבות בת"א שהפך למרכז המכירות שלו. וכך, התערערו בו זמנית שני סמלים תל אביביים מובהקים. השוק המסמל את רוח העבודה, את האדם הקטן המתפרנס בכבוד. והיכל התרבות, מוקד המופעים, הקונצרטים, היצירה, הבמה והאמנות. שניהם נמכרו למרבה במחיר.
מתוך אתר היכל התרבות: "אולמות רבים יש במדינת ישראל הקרויים בשם המחייב "היכל התרבות", אך למעשה יש רק "היכל תרבות" אחד ראוי לשמו, הלא הוא ההיכל המרכזי הגדול של העיר תל אביב יפו, מרכז התרבות של מדינת ישראל. מועצת המנהלים של "היכל התרבות" מורכבת מחציתה מנציגי העיריה ומחציתה מנציגי ה"תזמורת הפילהרמונית". עין בעין רואים אנו במשותף את טובת ההיכל, ובקנאות שמרנית משתדלים שהשם "היכל התרבות" יצדיק את עצמו".
"זה קורה אחת ל-100 שנה" טוען הקמפיין המתוקשר, המלווה בתמונות של דמויות תל אביביות צעירות, נושאות עיניהן מעלה בהשתאות ואור חזק מאיר את פניהן:
מקור: המזבלה
מעבר לערעור אותם שני סמלים תל אביביים (השוק הסיטונאי והיכל התרבות), מדובר בערעור בוטה של סמל חזותי ותיק ויציב. אותו דימוי של אדם הנושא עיניו למעלה, נחשב דימוי לחזון, לאידאולוגיה:
צילום: דוד רובינגר
כנראה שמושג הזמניות, הארעיות, עולה מדרגה. גם אידאולוגיה וסמלי תרבות הם בבחינת "השתמש וזרוק". ולחשוב שהכל בגלל סכין גילוח.
* על תרבות ה"להשתמש ולזרוק" שמעתי לראשונה בקורס "מקורות האמנות והעיצוב" בהנחיית פרופ' ציון אביטל (במסגרת לימודיי ב-hit), אשר הגדיר את תרבות הצריכה "תרבות הדיספוסבול".
– – –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 
יפה — חטפת את המילים מפי, ועשית זאת טוב יותר.
באשר ל"היכל תרבות" בערים אחרות: אכן יש אתרים הראויים להיקרא 'היכל תרבות', אלא שהשם שניתן להם שונה מעיר לעיר, כמו "מרכז האמנויות" וכדומה.
יצא לי להכיר מקומות כאלה בהם הצגתי פסלים שנוצרו על ידי, אם כתערוכת יחיד ואם בסגרת תערוכה קבוצתית.
כך ש"היכל/מרכז אמנויות הבמה", מגיש מבקריו גם מופעי במה (הצגות, קונצרטים, בלט) וגם מציג תערוכות בתחום האמנות הפלסטית (ציור, פיסול, צילום).
כאן חשוב לציין, שמבקרי אמנות אינם נוטים לתת יחס שווה לתערוכה במתחם ציבורי (גן, מבואה) כמו לתערוכה המתקיימת בגלרייה!
משה דיין – פסל ברזל
תודה על התגובה, משה.
המהלך השיווקי של גינדי דווקא ב"היכל" (כמצוטט מאתר היכל התרבות), שהוא בבחינת מקום "נשגב" שאמור להצדיק את שמו ("בקנאות שמרנית"), מראה כמה הפכנו לתרבות של עושר ועושק.
אני גם לא מדברת על הפרויקט עצמו והסתירה שלו לערכים שהוצגו ע"י עיריית ת"א (דיור בר השגה). אנשי הפרויקט הודיעו כי מחיר הרצפה לדירה הינו 2.2 מיליון ש"ח. מעבר לפעולת השיווק בהיכל היצירה, יש כאן מהלך המודיע, קבל עם ועדה, כי זאת עיר בצע. מקומם של אנשי התרבות מודר, יבואו עשירי הארץ ויגורו בה. ואולי פרטי האמנות יעברו מעבר טבעי מההיכל ומהמוזיאון לדירותיהם החדשות.
ליאת
אני אוהב את רוח המחאה של הבלוג הזה המתקומם כנגד עצמו במובן מסוים. במיוחד כשאת כותבת יפה כל כך. אהבתי גם את שם הפוסט.
חשוב לי לציין עוד משהו שכדאי לשים לב אליו, מכיוון טיפה אחר: נדמה לי שתרבות ה"להשתמש ולזרוק" והתפיסה שהכל סחיר פשטה יחד עם קריסת האידיאולוגיות הגדולות והאמון שלנו בהן. אותן אידיאולוגיות גדולות יכלה לגייס מיליונים של בני אדם להילחם ולהיהרג עבורן, גם כשזה היה מוצדק וגם כשזה היה פחות מוצדק. אז נכון, הקפיטליזם שהביא עימו אינדיבידואליזם אמנם מודד את הכל בכסף, אך מצד שני נדמה שהוא מייצר אנשים שמוכנים פחות להאמין, ובטח למות עבור תפיסות עולם "גדולות מהחיים". ויש בזה משהו חיובי.
שלוש התמונות שהצגת פה מסמלות את זה בצורה מושלמת. אני נזהר שלא לנקוט עמדה פה כי אני באמת ובתמים לא יודע מה אני מעדיף – אנשים שמביטים למעלה אל דגלים שהם מוכנים למסור את נפשם עבורם – בתמונה השלישית, כאלה שמביטים למעלה ומזילים דמעה כי כבשו (במחיר כבד, לשני הצדדים) שטח אדמה שהוא בעיניהם משאת דורות – בשניה, או זוג נהנתן ואולי שטחי שמסתכל למעלה על פרויקט מסחרי – בראשונה.
תשובה יפה הופמן.
אני לא בטוחה שאני כמהה לאידאולוגיה שגוררת אלימות וחירוף נפש בשמה.
אני כמהה לעומק. לתרבות. לאידאולוגיה אישית, גם אם לא בשמיים.
פחות בניינים, יותר בכיוון של הצריף של בן גוריון.
אידאולוגיה, כמו שאני תופסת אותה, היא לא משהו לצאת איתו למלחמות.
היא משהו לחיות איתו.
והיא הולכת ונכחדת, כמעט בכל מקום.
אבל באמת שאהבתי את הניתוח שלך.
לילה טוב 🙂
אני איתך… לא מוכן למות בשביל אף אידיאולוגיה, אבל יש כמה שאני בהחלט מוכן לחיות עבורן 🙂
לילה טוב.
איזה כיף לקורא! (כרגיל).
נראה שלפחות לגבי גינדי, מישהו יכול לשאול על מה הצעקה. סה"כ אולם שנשכר ובכסף יוכל לממן תרבות לעם. אני מניח שתקציבים ממשלתיים ועירוניים הולכים ומצטמקים. ובכל זאת – אני חושב שיש מקום לצעקה. יש תחושה של דברים מתמוססים, מנהיגים נמוגים ואנחנו נשארים בריק.
גם הקיבוץ שלי עבר הפרטה (אני הגעתי אליו לאחר שהחלה) ונראה ששברון האידיאולוגיות היה קשה. היו קשיי הסתגלות כלכליים, אישיים, מקצועיים וחברתיים. לאלו שעדיין האמינו באידיאולוגיות היה קשה מכל. ועם זאת, היום, לאחר תקופת התרחקות, תקופת חוסר-איכפתיות או אפיסת כוחות, ישנה התעוררות תרבותית, רצון של להיות ביחד והתאמה של האידואולוגיות לעולם המציאות הנוכחית. הגדרת חזון, מעורבות בקבלת החלטות, עזרה הדדית ועוד. אני חושב שכמדינה, התעייפנו. אין במי ובמה להאמין. כאילו לאף-אחד-כבר-לא-איכפת. עשיית כסף (נדל"ן, מעילה, מונופולים ורשתות) הפכה ספורט לאומי. לדעתי – כדי להתעלם מהריק, כדי לעשות משהו, לשאוף לאנשהו. (ד.א. אני לא פוסל עושר או הצלחה – תלוי רק איך ומה. חוצמזה, סבתא שלי היתה אומרת "לא כל כך טוב עם כסף, כמו שרע בלי". ביידיש, זה בטח נשמע טוב יותר).
אני רוצה להאמין שתחייה אידיאולוגית תגיע גם למדינה. לא משהו גרנדיוזי, משהו מציאותי, שחשוב לכולם, מאחד, מכבד. אולי יקראו לזה חוקה. ישנה התעוררות סביבתית, התעוררות וקבלה חברתית ואני מקווה שזה ימשיך גם למעורבות פוליטית ואיכפתיות. עדיין חסר חזון, עדיין אין סביב מה להתאגד, אין מנהיגות (למעט נשיא אחד וראש עיר פה ושם). גם האחדות סביב חזרתו של גלעד נראית כנסיון אחרון לאחוז בערך משותף, וזה עצוב, מתסכל ואפילו מייאש – שאפילו כזו אחדות, בדבר אחד, בחייל אחד וכלום לא קורה כ ל כ ך ה ר ב ה ז מ ן.
אבל – כל האידיאולוגיות, התזוזות החברתיות – גדולות עלי.
ואני, באופן אישי, נלחם על שימור האידואולוגיות שלי, כאילו הייתי האחרון שמאמין בהן:
לא למות בצורה עיוורת – אך בהחלט להתגייס למילואים.
לצרוך תרבות (תיאטרון, ספרות מקור, הופעות) ולהפחית בטלויזיה.
לקנות מזון אורגאני ומוצרים ושירותים מעסקים קטנים (בטבעון יש כמה נהדרים).
אני אפילו מגיע (לעיתים נדירות) לסנדלר ולתופרת. גם השעון שלי זכה לביקורים אצל השען. הרכב שלי אינו חדש (גם שידי משגת). מתנדב כשמתאפשר, מעורב, מתערב ומגיב. אני מוסר הרבה דברים וקונה לא מעט מיד שנייה. אפילו הצלחתי להתאפק מלקנות אייפון! (זה ממש קשה ומי שמכיר אותי יבין). אה, כן, גם עזבתי את פייסבוק (מהרבה סיבות…)
אני מאמין, ששינוי קטן ככל שיהיה, מתחיל תמיד בך. ואולי עשית את שלך בכתיבת מאמר מקורי ומעורר השראה.
כן ירבו.
ואו!
ניסחת בעצם את האני מאמין שלי, איזה כיף לי לקרוא…
המעבר מהתמימות הדונקישוטית לניסוח והגדרה של אידאולוגיה אישית הוא כואב אבל הכרחי.
יש לא מעט אנשים טובים שנלחמים ועושים ואז מרימים ידיים. כי הם מבינים שאולי אין טעם.
בעצם, יש לכל אחד מאיתנו עבודה אישית עם עצמו.
לבדוק עם עצמו איזה מן בן אדם הוא בחברה של היום. מה הוא מאחל לעצמו, לילדיו, לאנשים החשובים לו ואיך הוא בכל זאת עושה את זה, במגרש שלו. לא בהכרח לזרום עם העדר שמרים ידיים או שמעניש את המדינה חסרת המנהיגות.
אני מאמינה שחוקי הטבע, הגדולים מכל מנהיגות כושלת, מונעים לפי עקרון המפץ הגדול. הכל מתנפץ ומתכנס בחזרה. אני מאחלת לנו, כחברה, שהבועות המיותרות יתנפצו להן ונתכנס שוב לחברה יותר טובה משאנחנו. עם אידאולוגיה. כזאת שתגרום למושחתים ולאגואיסטים להתבייש ולהתחפר מתחת לשמיכה. ולא לתרץ בפה מלא שמנת. אבל הנה, אני שוב כועסת חברתית.
הבלוג הזה והפוסטים שמדי פעם נכתבים על אוטומט, הם גם הדרך שלי לבטא אידאולוגיה כזאת או אחרת, שלא פעם סותרת את המקצוע שלי ומכריחה אותי לנקוט עמדה מול פרויקטים, מול לקוחות, מול רעיונות שיש לבטא ודרכים לבטא אותם.
אני מקווה שהיא מעמתת גם את הקוראים, בינהם לא מעט קולגות, עם הכח שיש לנו בידיים והצדדים השליליים של המקצוע.
אז איפה נרשמים לקיבוץ שלך?
ואז הגיעה המהפכה התעשייתית.
אלא אם יש לנו ערך סנטימנטלי לחפץ מסויים,
אין הרבה סיבות למה בעידן של היום , צריך לשמר ולתקן מוצר בלוי.
נעליים , שעונים , בגדים , תיקים (למה הכל אצלי קשור בטקסטיל) מכשירי חשמל למינהם, לא באמת צריך לתקן.
במבחר העצום שיש היום , במחירים השווים לכל נפש.
ובכלל חוויית הקנייה , שזה תחביב לכל דבר, לא תשביע אנשים שחווים הנאה להסתובב במרכזים מסחריים כל היום.
קראתי לאחרונה כתבה על מוסד הולך ונעלם שנקרא
ה-מכולת.
בשביל מה יש ללכת לשם, אין מבחר , תאריך התפוגה מתקרב לסופו בהרבה מוצרים , וגם המחיר לא מסופסד.
אז כבר עדיף ללכת לרשתות הסופרים הגדולות.
אבל זאת קידמה , אני מניח , צריך להסתגל אליה
או לסגל לעצמך את התרבות . או לסגור הכל
ולחזור לתקופה שחשבת שהייתה יותר יפה ונוחה למין האנושי. (כן , לרוב הרטרו חוזר לתקופות שעוד לא נולדנו בהם, כשחשבנו שפעם היה יותר טוב)
איך אומר מאיר אריאל
"תחליף תחנה , תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה "
הטכנופוביה היחידה שלי נובעת מזה שלאן יהיה להתפתח בעוד 10 שנים ?!, גילט מאך 7 , שבעה להבים שחותכים ברטט אנלוגי חשמלי עם מסאג' נקבוביות נטען באמצעות קולטנים סולאריים.
דיי התלהבתי מהדימיון שראית בין שחרור ירושליים
לפרוייקט של גינדי ;
הקסדת פלסטיק
הוחלפה בקסדת אופנוע
הטנק
הוחלף בווספה
המלחמה בשכנותינו הערביות
הוחלפה במלחמה לשלם משכנתא 🙂
גינדי כמו כל חברת נדל"ן
יודעת שאת הקופה העצומה אפשר לעשות ממכירת דירות במחירים מופקעים.
היום כולם קוראים לזה פרוייקט לצעירים.
הריבית הייתה נמוכה , והיי , אתם שם , זוג צעיר
למה לכם לגור בשכירות או אצל ההורים
כשאתם יכולים, כבר עכשיו , לקנות דירה מדהימה עם נוף לרידינג . הריבית נמוכה , בואו בהמוניכם.
אבל לא כל הנוצץ הוא זהב.
כי אנשים שוכחים ממה קרסה לאחרונה הכלכלה של ארצות הברית. וגם בארץ מדברים על זה שאותם צעירים לא מצליחים להתמיד בתשלום המשכנתא.
וגינדי רואים שאין מכירות, אבל יש חובות
אז נכנסים לתכנית שיווק אגרסיבית
אוליי לפנות שוב לקהל יעד שנמצא בתפוצות שכבר עייף מדירה חסרת שימוש בירושליים ויקנה חדשה בתל אביב.
פעם ב100 שנה אנחנו כובשים
במאה הקודמת זאת הייתה ירושלים
במאה הנוכחית זאת תהיה תל אביב
אוליי יותר בכיוון של פעם ב100 שנה הכלכלה קורסת
נבו, תודה על התגובה.
הזכרת את המכולת והעלתי חיוך על פניי.
דמיינתי ריח של חלה ועיתונים של שישי.
כשאתה אומר סופרמרקט, אני מדמיינת דברים אחרים. חמישה שקלים לעגלה ענקית, שורות שורות של מוצרים, התור בקופות, המבצעים, קול השדרן, פסי מדף וקופונים.
אני באיזה שהוא מקום מתגעגעת להעדר ההיצע, להעדר האמריקניזציה, לפשטות שיצרה בסיס לעומק בכל רובד בחיים.
יכול להיות שאחרי כל הטירוף והפיתוחים והחיפוש אחר הדבר הבא להוציא עליו את הכסף שלנו, נגיע לאיזור ללא מוצא ונאלץ לחזור ולהעריך את הדברים הישנים, הטובים.
אני טוענת שיש לנו בחירה. סה"כ נולדנו למהפכה התעשייתית, זו המציאות שאנו מכירים. אבל עדיין, מספיק להלך בצהרי יום שישי באיזור הסנטר, להשקיף מהצד באנשים עמוסי שקיות, מתרוצצים ומחפשים לגיטימציה לקנות, בשביל להבין שיש בחירה. שאפשר לא להיות חלק מזה. שרצוי וצריך לחפש עומק, נקודות אחיזה הגיוניות בתרבות שלנו.
ביום שישי האחרון הלכתי לראות את יהודית רביץ ואחיה יעקב, בהופעת צהריים בצוותא.
האחים רביץ הוציאו לא מזמן דיסק של שירים מבית. ביצועים שלהם לשירים יפים יפים מפעם.
אני כולה בת 32 ולא יכולתי שלא להתרגש מהלחנים והשירים שהומצאו הרבה לפניי. לכבוד למילה העברית, לתחביר הנהדר, ללחנים החד פעמיים. הקהל שגדש את האולם הצטרף לכל שיר ושיר וריגש את יהודית ואחיה. זה הרגיש כמו ערוץ נפלא לחזור קצת אחורה ולדמיין איך פעם זה אולי יחזור.
מצחיק, מזכיר לי שלא מזמן ראיתי בבהירות את מה שאת מדברת עליו בדיוק אותו מקום, באיזור הסנטר – אבל דווקא כשהאנשים היו ריקים משקיות ולא התרוצצו אלא ישבו במעגלים על הכביש ודיברו ביניהם.
זה היה רגע שבו הבנתי כמה הקונספט הזה של יום כיפור גאוני. הוא חזה את המהפכה התעשייתית אלפי שנים לפני, וסיפק לנו יום אחד בשנה לברוח ממנה 🙂
כן אה?
אבל גם ביום כיפור,
היה מי שדאג להזכיר לנו שלכל יום כיפור יש מוצאי יום כיפור:
http://mizbala.com/?p=17810
🙂
אני אוהב את החוק הזה. כי לפיו גם לכל קפיטליזם יש מוצאי קפיטליזם. (מצד שני, כאן מגיע חוק אחר שאומר שאז אנחנו עוד נתגעגע לגינדי…).